בדיחה טובה להיום

אני אוהב להופיע במקומות עם במה גבוהה. זה נותן תחושה של חשיבות. עד שאתה יורד מהבמה ומגלה שצריך לרדת מדרגה קטנה, ואתה עושה את זה בזהירות של אסטרונאוט. כל הפאסון של האמן נגמר ב"יש פה מדרגה? שמישהו יאיר לי."...

בהופעה יש רגע שאתה שוכח את הטקסט. ואז המוח עושה משהו מדהים: הוא נותן לך כל זיכרון בעולם חוץ מהבדיחה. פתאום אתה נזכר בסיסמה לוויי-פיי של 2017, בשם של המורה למדעים, אבל לא בשורה הבאה. המוח אומר: "רצית הופעה? קיבלת ארכיון."...

אני תמיד נלחץ כשמישהו אומר לי "אני לא צוחק בקלות." מה אני אמור לעשות עם המידע הזה? זה כמו שמישהו ייכנס למסעדה ויגיד: "אני לא מתרשם מאורז." מעולה, אדוני, המטבח כבר נכנס לכוננות....

הדבר הכי קשה בכתיבת בדיחות זה למחוק. אתה יושב על משפט שעה, ואז מבין שהוא לא מצחיק, הוא רק קרוב למשפט מצחיק. זה כמו לחפש חניה בתל אביב ולראות מקום פנוי לאופניים. יש תקווה לרגע, ואז המציאות אומרת: "לא בשבילך."...

בהופעת סטנדאפ, תאורה טובה יכולה להפוך אותך לאמן. תאורה רעה יכולה להפוך אותך לחשוד בחקירה. פעם עליתי לבמה עם ספוט לבן חזק מדי, וכל בדיחה נשמעה כמו וידוי. "חברים, הייתי אתמול בסופר..." הקהל: "מה קנית? ולמה בשעה הזאת?"...

פעם ילד קטן שאל אותי מה העבודה שלי. אמרתי לו "אני מספר בדיחות." הוא הסתכל עליי ואמר: "אבל מה העבודה האמיתית?" ילדים הם הקהל הכי קשוח. אין להם פילטר ואין להם ועד עובדים. מבחינתו, אם אין לך מדים או טרקטור, אתה בתחביב מורחב....