בדיחה טובה להיום

מוישה, אלמן יהודי, חלף בדרכו לבית הכנסת על פני חנות חיות, ונדהם לשמוע תוכי קורא לו ביידיש.
הוא חשב שאינו שומע טוב, נכנס לחנות, הביט בתוכי, וכמעט נפל כשזה שאל אותו ביידיש צחה: "מה
שלומך?"
מוישה לא יכול היה להתאפק, רכש את התוכי באלף שקל, ורץ לשים את הכלוב בביתו. כשחזר מבית
הכנסת, שואל אותו התוכי ביידיש: "איפה היית?"
מוישה החל לספר לתוכי ביידיש על בית הכנסת, ונדהם כשהתוכי החל לספר לו את כל קורותיו, באותה
שפה...
במשך ימים ולילות שוחחו השניים ביידיש. כשראה התוכי את בעליו מניח תפילין, ביקש ללמוד אף הוא.
מוישה לימד אותו את כל התפילות, בעברית וביידיש, ולא האמין למזלו הטוב על ידידו החדש...
בבוקר ראש השנה עמד מוישה ללכת לבית הכנסת, כשהתוכי התחנן בפניו שהוא רוצה להצטרף לתפילה.
"אני מצטער", השיב מוישה, "אבל בית כנסת אינו מקום לציפורים".
התוכי לא ויתר, עד שמוישה נכנע ולקח אותו על כתפו לבית הכנסת. הרב והחזן סירבו להתיר לו
להכניס את החיה, במיוחד בימים הנוראים, אולם מוישה ניסה לשכנעם שמדובר בתוכי מופלא, דובר
יידיש ומתפלל בשתי השפות.
לויכוח הצטרפו מתפללים סקרנים נוספים שסירבו להאמין, עד שמוישה התערב איתם שאם התוכי לא מתפלל
ביידיש, הוא ישלם להם אלפי דולרים, והם התחייבו שאם התוכי מתפלל ביידיש, הם משלמים לו פי
שניים.
כל באי בית הכנסת נשאו עיניהם אל התוכי במהלך התפילה. הדקות נקפו והתוכי לא הוציא הגה מפיו.
"קדימה", הפציר בו מוישה, "דבר, תתפלל!". אך התוכי לא הגיב. חלפו דקות נוספות ומוישה החל
להתחנן: "תגיד רק משפט אחד ביידיש, אתה עושה לי בושות!". אך התוכי מילא פיו מים.
בתום יום התפילה, יצא מוישה מבית הכנסת נבוך ומבויש. הוא זעם על התוכי עד כדי שלא דיבר עימו
כל הדרך הביתה. כשנכנסו לבית, החל התוכי לשיר ולהתפלל ביידיש כאילו לא ארע דבר...
"עכשיו אתה מתפלל?!", זעם מוישה, "למה עשית לי את זה בבית הכנסת? בגללך אני חייב אלפי
דולרים!"
"מוישה", חייך התוכי, "תתחיל לחשוב כמו יהודי... תאר לך איזה יחס הימורים אנחנו הולכים לקבל
ביום הכיפורים!"