הדבר הכי מלחיץ זה להופיע מול משפחה. מול זרים אתה יכול להמציא אישיות. מול אמא שלך? היא בקהל עושה פרצוף של "את זה לא סיפרת מדויק." אני מספר בדיחה על ילדות, והיא מתערבת מהשורה הראשונה: "זה היה ביום שלישי." תודה אמא, עכשיו הקהל צוחק מהערות השוליים....
יש רגע בהופעה שבו בדיחה לא עובדת. זה רגע שקט מאוד. שקט כזה שאפשר לשמוע מישהו בקהל משנה דעה עליך. אני עומד שם, מחייך, ובפנים אומר לעצמי: "טוב, לפחות עכשיו כולנו למדנו משהו על גבולות האמנות." ואז אני עובר לבדיחה על קפה, כי קפה תמיד מציל חיים חברתיים....
חברים, מיקרופון הוא הדבר היחיד שגורם לאדם להרגיש חשוב גם כשהוא אומר שטויות. תנו לבן אדם מיקרופון והוא פתאום נהיה ראש עיר של הבדיחה. בלי מיקרופון הוא אומר: "אתמול הייתי בסופר." עם מיקרופון: "חברים, אתמול הייתי בסופר..." כאילו עומד להגיע גילוי מדעי על קוטג'....
יש קטע בסטנדאפיסטים שאנחנו אומרים "אני בודק חומר חדש." זה משפט יפה ל"אולי עכשיו לא תצחקו, אבל לפחות אני הכנתי תירוץ מראש." זה כמו שמסעדה תגיש מרק שרוף ותגיד: "אנחנו בודקים טעם חדש." אחי, זה לא טעם חדש, זה אזעקת עשן בקערה....
אני אוהב כשאחרי הופעה בא אליי מישהו ואומר: "היית מצחיק, אבל יש לי רעיון לקטע בשבילך." תמיד זה מתחיל טוב ונגמר בסיפור על הדוד שלו שנתקע במעלית בשנת 1998. בסוף הוא אומר: "תעשה עם זה משהו." בטח. אני גם אשמור את זה ליד חומרי הגלם של בטון....
פעם הופעתי מול קהל קטן ממש. חמישה אנשים. בשלב מסוים אחד מהם הלך לשירותים, והרגשתי שאיבדתי עשרים אחוז מהקהל. חזרתי לפאנץ' הקודם כדי שהוא לא יפסיד, ואז הבנתי שאני לא בהופעה, אני עושה חוג בית עם הפסקות....