בהופעה הראשונה שלי הבאתי חברים. טעות של מתחילים. חברים לא באים לצחוק, הם באים לאסוף ראיות. אתה מספר בדיחה, הם מחייכים כאילו אומרים "נזכור לך את זה." אחר כך בווטסאפ: "היה טוב, רק ההוא עם הסופר קצת ארוך." תודה, מבקר המדינה של הפאנצ'ים....
סטנדאפיסטים אומרים "הקהל היה קשה." זה ביטוי מנומס ל"הם הסתכלו עליי כאילו אני מסביר להם תנאי ביטוח." לפעמים אתה זורק פאנץ', וכלום. רק מישהו מגרד בסנטר כאילו אתה בהרצאה על מיסוי בינלאומי. ואז בסוף הוא אומר: "נהנינו." איפה הסתרתם את זה, בכיס?...
הדבר הכי מלחיץ זה להופיע מול משפחה. מול זרים אתה יכול להמציא אישיות. מול אמא שלך? היא בקהל עושה פרצוף של "את זה לא סיפרת מדויק." אני מספר בדיחה על ילדות, והיא מתערבת מהשורה הראשונה: "זה היה ביום שלישי." תודה אמא, עכשיו הקהל צוחק מהערות השוליים....
יש רגע בהופעה שבו בדיחה לא עובדת. זה רגע שקט מאוד. שקט כזה שאפשר לשמוע מישהו בקהל משנה דעה עליך. אני עומד שם, מחייך, ובפנים אומר לעצמי: "טוב, לפחות עכשיו כולנו למדנו משהו על גבולות האמנות." ואז אני עובר לבדיחה על קפה, כי קפה תמיד מציל חיים חברתיים....
חברים, מיקרופון הוא הדבר היחיד שגורם לאדם להרגיש חשוב גם כשהוא אומר שטויות. תנו לבן אדם מיקרופון והוא פתאום נהיה ראש עיר של הבדיחה. בלי מיקרופון הוא אומר: "אתמול הייתי בסופר." עם מיקרופון: "חברים, אתמול הייתי בסופר..." כאילו עומד להגיע גילוי מדעי על קוטג'....
יש קטע בסטנדאפיסטים שאנחנו אומרים "אני בודק חומר חדש." זה משפט יפה ל"אולי עכשיו לא תצחקו, אבל לפחות אני הכנתי תירוץ מראש." זה כמו שמסעדה תגיש מרק שרוף ותגיד: "אנחנו בודקים טעם חדש." אחי, זה לא טעם חדש, זה אזעקת עשן בקערה....