בדיחה קטנה עם חיוך גדול

יש דבר אחד שלא מספרים לסטנדאפיסטים מתחילים: הכיסא על הבמה הוא מלכודת. אתה חושב, אשב רגע, אהיה נינוח. ואז אתה מגלה שאתה נראה כמו מורה מחליף שמחכה שהכיתה תירגע. מהר מאוד אתה קם, כי כל בדיחה נשמעת פחות מצחיקה כשאתה יושב עליה....

אני אוהב את הרגע שמנחה הערב מציג אותי ואומר: "תנו לו הרבה אהבה." תמיד אני חושב, רגע, למה הרבה? מה הוא יודע שאני לא יודע? זה נשמע כמו שמכינים את הקהל לניתוח. "תנו לו אהבה, הוא עוד מעט ינסה בדיחה על משלוחים."...

בהופעה הראשונה שלי הבאתי חברים. טעות של מתחילים. חברים לא באים לצחוק, הם באים לאסוף ראיות. אתה מספר בדיחה, הם מחייכים כאילו אומרים "נזכור לך את זה." אחר כך בווטסאפ: "היה טוב, רק ההוא עם הסופר קצת ארוך." תודה, מבקר המדינה של הפאנצ'ים....

אני תמיד מתבלבל כשאומרים לי "תעלה עם אנרגיה." כמה אנרגיה? כי יותר מדי ואני נראה כמו מדריך זומבה שנכנס בטעות לבר מצווה. פחות מדי ואני נראה כמו מישהו שמקריא תקנון חנייה. סטנדאפ זה האיזון העדין בין "איזה כיף" ל"לא להזמין לו אמבולנס."...

סטנדאפיסטים אומרים "הקהל היה קשה." זה ביטוי מנומס ל"הם הסתכלו עליי כאילו אני מסביר להם תנאי ביטוח." לפעמים אתה זורק פאנץ', וכלום. רק מישהו מגרד בסנטר כאילו אתה בהרצאה על מיסוי בינלאומי. ואז בסוף הוא אומר: "נהנינו." איפה הסתרתם את זה, בכיס?...

הדבר הכי מלחיץ זה להופיע מול משפחה. מול זרים אתה יכול להמציא אישיות. מול אמא שלך? היא בקהל עושה פרצוף של "את זה לא סיפרת מדויק." אני מספר בדיחה על ילדות, והיא מתערבת מהשורה הראשונה: "זה היה ביום שלישי." תודה אמא, עכשיו הקהל צוחק מהערות השוליים....