יש קהל שמוחא כפיים לפני שהבין את הבדיחה. זה הקהל האופטימי. הם אומרים לעצמם: "נשקיע עכשיו, אולי בסוף זה יחזור אלינו." אני מעריך את זה. זו בעצם קרן השתלמות של צחוק: מפקידים מחיאות, מקווים לתשואה בפאנץ'....
אני תמיד מתבלבל כשאומרים לי "תעלה עם אנרגיה." כמה אנרגיה? כי יותר מדי ואני נראה כמו מדריך זומבה שנכנס בטעות לבר מצווה. פחות מדי ואני נראה כמו מישהו שמקריא תקנון חנייה. סטנדאפ זה האיזון העדין בין "איזה כיף" ל"לא להזמין לו אמבולנס."...
סטנדאפיסטים אומרים "הקהל היה קשה." זה ביטוי מנומס ל"הם הסתכלו עליי כאילו אני מסביר להם תנאי ביטוח." לפעמים אתה זורק פאנץ', וכלום. רק מישהו מגרד בסנטר כאילו אתה בהרצאה על מיסוי בינלאומי. ואז בסוף הוא אומר: "נהנינו." איפה הסתרתם את זה, בכיס?...
הדבר הכי מלחיץ זה להופיע מול משפחה. מול זרים אתה יכול להמציא אישיות. מול אמא שלך? היא בקהל עושה פרצוף של "את זה לא סיפרת מדויק." אני מספר בדיחה על ילדות, והיא מתערבת מהשורה הראשונה: "זה היה ביום שלישי." תודה אמא, עכשיו הקהל צוחק מהערות השוליים....
יש רגע בהופעה שבו בדיחה לא עובדת. זה רגע שקט מאוד. שקט כזה שאפשר לשמוע מישהו בקהל משנה דעה עליך. אני עומד שם, מחייך, ובפנים אומר לעצמי: "טוב, לפחות עכשיו כולנו למדנו משהו על גבולות האמנות." ואז אני עובר לבדיחה על קפה, כי קפה תמיד מציל חיים חברתיים....
חברים, מיקרופון הוא הדבר היחיד שגורם לאדם להרגיש חשוב גם כשהוא אומר שטויות. תנו לבן אדם מיקרופון והוא פתאום נהיה ראש עיר של הבדיחה. בלי מיקרופון הוא אומר: "אתמול הייתי בסופר." עם מיקרופון: "חברים, אתמול הייתי בסופר..." כאילו עומד להגיע גילוי מדעי על קוטג'....