בדיחה טובה להיום

יש משפט שאני שונא לשמוע לפני הופעה: "הקהל פה זורם." זה תמיד הפוך. אם אומרים לך שהקהל זורם, תתכונן לקהל שיושב כמו ועדת קבלה למושב. הם לא זורמים, הם בודקים לחץ מים....

אחרי הופעות אנשים שואלים אותי: "מאיפה אתה מביא את הבדיחות?" כאילו יש מחסן באור יהודה עם מדפים של פאנצ'ים. האמת הרבה פחות זוהרת: אתה חי חיים רגילים, משהו מעצבן אותך, ואז אתה אומר "יופי, לפחות זה ישלם שכירות רגשית."...

אני תמיד מתרגש כשהקהל צוחק ביחד. זה רגע יפה. ואז אני נזכר שהם גם מסוגלים לא לצחוק ביחד, וזה הרבה פחות יפה. אחדות בעם זה דבר נהדר, עד שהיא נגד הפאנץ' שלך.

פעם הופעתי במקום שהמיקרופון עשה רעשים. כל פעם שאמרתי פאנץ' היה "קחחח". באיזשהו שלב הרעש היה יותר מצחיק ממני. אמרתי לקהל: "תמחאו כפיים לטכנאי, הוא כתב איתי את החומר." המיקרופון קיבל יותר תגובות מהקטע החדש שלי....

יש אנשים שבאים להופעת סטנדאפ ומבקשים לא לשבת מקדימה כדי שלא ידברו איתם. אני מבין אותם. שורה ראשונה בסטנדאפ זה כמו מושב ליד הנהג במונית שירות: אתה לא תכננת להיות מעורב, אבל פתאום אתה אחראי על כל האווירה....

סטנדאפיסט חייב לדעת לקרוא את הקהל. למשל, אם כולם מסתכלים עליך בשקט, זה סימן. לא תמיד סימן טוב, אבל סימן. זה כמו רמזור צהוב: אפשר להמשיך, אבל עדיף לבדוק אם אתה עומד להידרס על ידי בדיחה שלא עבדה....