בדיחה שתעלה חיוך

סטנדאפ זה מקצוע שבו אתה עומד לבד מול אנשים ומקווה שהם ישמיעו רעש נעים. כשחושבים על זה, זה די דומה להיות קומקום. גם אתה מתחמם, גם כולם מחכים שתעשה משהו, ואם אתה שורק בזמן הנכון כולם מרוצים....

יש אנשים שבאים להופעת סטנדאפ ומבקשים לא לשבת מקדימה כדי שלא ידברו איתם. אני מבין אותם. שורה ראשונה בסטנדאפ זה כמו מושב ליד הנהג במונית שירות: אתה לא תכננת להיות מעורב, אבל פתאום אתה אחראי על כל האווירה....

סטנדאפיסט חייב לדעת לקרוא את הקהל. למשל, אם כולם מסתכלים עליך בשקט, זה סימן. לא תמיד סימן טוב, אבל סימן. זה כמו רמזור צהוב: אפשר להמשיך, אבל עדיף לבדוק אם אתה עומד להידרס על ידי בדיחה שלא עבדה....

אני אוהב להופיע במקומות עם במה גבוהה. זה נותן תחושה של חשיבות. עד שאתה יורד מהבמה ומגלה שצריך לרדת מדרגה קטנה, ואתה עושה את זה בזהירות של אסטרונאוט. כל הפאסון של האמן נגמר ב"יש פה מדרגה? שמישהו יאיר לי."...

בהופעה יש רגע שאתה שוכח את הטקסט. ואז המוח עושה משהו מדהים: הוא נותן לך כל זיכרון בעולם חוץ מהבדיחה. פתאום אתה נזכר בסיסמה לוויי-פיי של 2017, בשם של המורה למדעים, אבל לא בשורה הבאה. המוח אומר: "רצית הופעה? קיבלת ארכיון."...

אני תמיד נלחץ כשמישהו אומר לי "אני לא צוחק בקלות." מה אני אמור לעשות עם המידע הזה? זה כמו שמישהו ייכנס למסעדה ויגיד: "אני לא מתרשם מאורז." מעולה, אדוני, המטבח כבר נכנס לכוננות....